התלמיד התשיעי

כתבה: הדס לוי

שמעתי את אמא שרה עם הרדיו והבנתי שהתחיל עוד יום חדש.

לבשתי את הבגדים ואת הנעליים עם הסקוצ'ים – איזו המצאה נהדרת, אחרת הייתי צריך לקום חצי שעה קודם.

לקחתי את הסנדויץ' שלי שמורכב מלחמניה בלי כלום, כי הממרחים נמרחים לי ויצאתי לרחוב.

עמדתי בדיוק על האבן המתנדנדת, משם אני רואה הכי טוב את האוטו האדום של יוסי הנהג ומתכונן לזנק כי הוא חוסם את התנועה.

לא לכל הילדים יש הסעה, רק לנו, לכיתה הקטנה – ככה קוראים לנו בבית הספר.

בכל כיתה יש עשרים ושמונה תלמידים ורק אנחנו, ד' שניה, מורכבת משמונה, בגלל זה אנחנו נקראים כיתה קטנה.

יש לנו גם סייעת וגם מורה. המורה שלנו מיוחדת והיא מלמדת אותנו כמעט את כל המקצועות והיא ממציאה ניסויים שהיא קוראת להם המחשות.

אבל הכי מיוחד במורה שלנו, זה שהיא מגיעה בכל יום לכיתה עם הכלב שלה "רוקי".

הוא יושב מתחת לשולחן שלה ונראה שהוא מקשיב לכל מילה.

לפעמים האוזן שלו זזה כשמישהו מרים את הקול או משמיע צעקה.

רוקי הוא כלב מסוג טרייר, אפור\לבן בגודל בינוני והוא בן שתיים עשרה – אפילו יותר גדול ממני.

בהפסקה, כשאנחנו אוכלים ומדברים אחד עם השני, וכבר נשארו לנו שני ביסים אחרונים בסנדויץ',

רוקי נוגע בנו עם הכף הלבנה שלו כדי להזכיר שאם במקרה ואולי כבר שבענו, אז אפשר לתרום לו.

אני מאד אוהב כלבים וקניתי אפילו ספר שבו מסבירים על כל הגזעים.

אני זוכר המון פרטים בעל פה, חבל שהזכרון הטוב שלי לא פעל אתמול כי עכשיו גיליתי שהיום מתקיים מבחן בגאוגרפיה.

מוזר, הזכרון שלי טוב אבל תמיד אני שוכח שיעורים ומבחנים.

המורה פנתה לכל ילד ושאלה אותו שאלה עם שלוש תשובות שרק אחת מהן נכונה.

הייתי בשקט וחיכיתי לתורי, עד עכשיו השאלות לא היו כל כך קשות.

ואז הגיע תורי, המורה הציגה את השאלה ונתנה שלוש תשובות לבחירה.

הבחירה היתה קשה והרעש של מכסחת הדשא מהחצר של הבניין ממול הפריע לי להקשיב למחשבות שלי.

פתאום, נועה שישבה לידי, התעטשה ויצאה לה גם מין צווחה.

ואז רוקי הסתכל עליי ונבח שתי נביחות.

אמרתי "שתיים" והמורה שאלה "סליחה?"

עניתי, "תשובה מספר שתיים."

"יפה מאד ניכר שלמדת, תשובה שתיים היא התשובה הנכונה."

חייכתי והשבתי תודה,

ועד היום לא אדע –  אם רוקי באמת ידע את התשובה.